לב רעב

 לב רעב
תערוכה קבוצתית בהשראת ספורי אשכול נבו בספר "לב רעב"

לראות את הטקסט
"על יחסי הספרות והאמנות החזותית: כמו אש ומים: הן באים במגע באזורי ההתאדות. המפגש עם הספרות, כמו עם כל תופעת מציאות שאיתה בא האמן במגע, עשוי לעוררו לתגובה יצירתית ולהוליד דימוי חזותי-מבע חדש, הניחן בחיים משל עצמו". סמואל בקט, מתוך מרדכי עומר, אמנות ישראלית בת-זמננו, 2006, עמ' 331 

תערוכה

לראות

ספר הסיפורים לב רעב יצא לאור זמן קצר לפני אירועי השביעי באוקטובר. בחלק מהסיפורים מוזכרים רגעים מתוך אירועים דרמטיים מעבר המדינה המהדהדים את האסון, כנבואה. סיפור השבויים במצרים שתרגמו את ספר ההוביט מאנגלית בעבודת צוות ששמרה על שפיותם, הפיגוע במרחב האזרחי במסעדה מזרחית בחיפה, אזכור המנהרות בעזה כנימוק לא לשלוח את הבן לשירות צבאי אלא ללמודים במוסד אקדמי יוקרתי, המוסד לשיקום פגועי נפש המוקם באתר של הכפר דיר יאסין, וההפגנות נגד ההפיכה המשפטית המהוות רקע לסיפור אהבה פרטי. המציאות הכואבת של המדינה במלחמה התמידית לקיום והישרדות, הפרטים החיים על רקע מציאות זו תוך ניסיון לסיפורי חיים "נורמליים" לכאורה. אירועי הרקע האקטואליים לימינו, ההתמודדות עם הפרטי אל מול הציבורי, ליוו אותנו בהפקת תערוכה זו. היזמה לתערוכה והביצוע על ידי האמנים נעשו בתקופת המלחמה הנמשכת גם בימים אלה. העבודה על התערוכה הייתה מפלט לרגע, מדגישה את האסקפיזם לעולם האמנות המאפשר הקלה זמנית.

   הקשר בין יצירות כתובות לאמנות פלסטית עתיק יומין ונדון על ידי פילוסופים, חוקרים והוגי דעות מהעת העתיקה ועד ימינו. חיבורי מחקר ועיון עסקו בריבוי הגדרות למדיומים השונים בהתבסס על תפיסת האדם באמצעות החושים: ראייה ותפיסה חזותית, שמיעה ומוסיקה, קריאה והתוכן המילולי המתפרש על ידי הקורא בדמיונו. היו שראו את הסוגות השונות כיצירה מקבילה, והיו שציינו את טשטוש הגבולות וההשפעות ההדדיות למיזוג רעיונות, את המפגש הבינתחומי שהביא להפריה הדדית ויצר פואטיות של כל סוגה.

הזמן הוא אחד הגורמים המייחדים את סוגי היצירה. בעוד שהציור נתפס בראייה מיידית, הסיפור נפרש על ידי הקורא על פני זמן הקריאה, ומביא לתגובה אקטיבית דרך מניפת זיכרונות וחוויות אישיות. מעשה האמנות תלוי בהשפעות וחוויות האמן, משיכת מכחול או יצירת פסל הן ביטוי אישי, לעיתים מבוסס על השראה מיצירות ספרותיות.

הסיפור היה להשראה ליצירות אמנות במשך תולדות האמנות. סיפורי התנ"ך והברית החדשה שימשו מקור השראה לאמנים מפורסמים מתחילת הרנסנס כמו ג'וטו, דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, כמו גם מחזות יוון הקלאסית ויצירות שייקספיריות. ספרות, שירה, תיאטרון וסיפורי עם עוררו את דמיונם של יוצרים והיו מקור בלתי נדלה לביטוי אמנותי בכל הסוגות.

דוגמאות למיזוג זה באמנות במפגש בין הצייר צבי מאירוביץ לבין טקסטים של יהודית הנדל בספרה הכוח האחר, השפעת סמואל בקט על יצירת אביגדור אריכא, השפעת שירת פאול צלאן על אנסלם קיפר, אדם ברג ומיכה אולמן, השפעת כתבי וירג'יניה וולף על אמני קבוצת בלומסברי ובמיוחד דורה קרינגטון וגם על האמנית הישראלית דגנית ברסט, השפעת שירת בודלר על אמני המודרניזם בצרפת בתחילת המאה העשרים, השפעת כתבי ביאליק על יצירתו של נחום גוטמן, והשילוב בין כתיבה, ציור וקולאז' ביצירתה של לאה גולדברג.

סיפור הוא מפגש בין הקורא לגיבור/ה הסיפור, הצצה לנפש האחר שהיא גם מסע אל נבכי נפשו של הקורא. הסיפור מעורר הזדהות, זיכרונות אישיים, הבנת מציאות ממבט שונה. האמן הבוחר סיפור מנסה לייצג סצנה (או סצנות) מתוך הסיפור. האם הוא יצליח להעביר באמצעות יצירת אמנות את תמצית הסיפור או שדרושות מילים כדי להבהיר את כוונתו?

התערוכה המוצגת היא מעין ניסוי. סיפורי לב רעב של אשכול נבו הם בסיס והשראה לשמונה עשר אמנים שנתבקשו לבחור סיפור אחד שהשפיע עליהם במיוחד, ולתאר באמצעות אחד מתחומי האמנות הפלסטית את המהות, התמצית של הרעיון בסיפור. הסיפורים עוסקים ביחסים המורכבים בין בני משפחה, במשפחה לא מתפקדת, באימהות, זוגיות וזוגיות מאוחרת, בדידות, החמצה, חרטה, חברות, פרידה, אהבה, התחלות חדשות, מפגש בחלון זמן, וגם פנטזיה, מסתורין, מיסטיקה.

האמנים בחרו בסיפורים שדיברו אליהם, מתוך הזדהות עם הגיבורים/ות או מתוך הכרה והבנת האירועים המתוארים על בסיס ניסיונם האישי. היצירות המוצגות הן מתחומי יצירה שונים ומגוונים, ציור בטכניקות שונות, הדפס, פיסול ורדי מייד, ציורי מחשב, איור, הדבק (קולאז'), ושילוב בין אמנות לאוּמנות כמו סריגה וטכניקה מעורבת.  

קו משותף העובר כחוט השני בסיפורים הוא ה"זמן", המופיע כמחולל דרמה חשוב בעלילה. הזמן הוא מאפיין חשוב ביצירה הכתובה, אך קשה לתארו ביצירת אמנות ה"מצלמת" רגע מתוך העלילה. לזמן משמעות של אירועים שקורים, זיכרונות מהעבר, תקוות לעתיד, שינויים שחלים בגיבורים, והוא מאפשר הזדמנות לתיקון. בתערוכה, חלק מהאמנים יצרו רצף זמן על ידי הצגת תמונות אחדות מתוך הסיפור, מעין סצנה מתמשכת. צרוף קטעי ציטוט מהספר המלווים את היצירות משלים את הנרטיב של הסיפור.

 יצירה פלסטית עומדת בפני עצמה ומתאפיינת בתוכן וצורה. בתערוכה זו, התוכן מתבסס על הסיפור ומתקשר לקונטקסט מסוים, ועובר דרך תיווך האמן כדימוי צורני חדש, עצמאי. הדמיון והרקע של האמן, האינטרפרטציה שלו לנרטיב הסיפור, והביצוע של יצירה ממשית במדיום שונה מקפלים לתוך הסיפור משמעויות חדשות. הצופה בתערוכה מקבל הצצה למתרחש בסיפור ומבט עומק של פרשנות האמן. בעוד במדיום המילים הקורא אקטיבי ומגייס את דמיונו שלו כדי לחוות את הסיפור, בהתבוננות ביצירת האמנות הוא נדרש לפענח מחדש את הסיפור דרך ״משקפי״ הדמיון של האמן. בכך, גם הצופה שלא מכיר את הסיפור יכול לחוות את יצירת האמנות.

עדי גרינפלד

אפריל 2025