איך להגיע
  לוח אירועים
  דלית שלגי-לאון אור אחר, תחת שמש אחת
  מרסל ינקו Late DADA
  התחדשות אמני כפר ורדים מציגים
  שירלי סיגל מכוסה וחשוף
  לאה גולדברג עוד חרוז אחד
  טל גרינפלד פלורידה
  קזואו אישיי, Mujo ,ציור, קליגרפיה, רישומי דיו ועוד
  כנס מותר 2015 -הרצאת עדי גרינפלד בכנס
  ציוני דרך תערוכה מאוסף הגלריה
  ורדה יתום
  הרצאת עדי גרינפלד בכנס מותר 23
  חוה מחותן זכרונות ילדות
  אהרון גלעדי פנים אל פנים
  דוד מסר בדרכו
  דוד מסר בדרכו
  עודד פיינגרש דיאלוג
  תערוכת בוגרי בצלאל תואר שני MFA
  יאן פטרי - עבודות אחרונות
  שולה ליס מסע אישי
  תערוכת אמנים בוגרי הכפר לקראת חגיגות ה-30
  מבואה
  טלי זורע חרוט בנוף
  תערוכות לפי שנים
  ישראל גרינפלד פרקטלים בצמר
  אפרים משה ליליין
  אפרים משה ליליין נשים בגלריה האוניברסיטאית אוניברסיטת תל-אביב
  שיח נשים, ייצוג נשים באמנות ישראלית
  עידו נוי על גגות תל-אביב
  אחמד כנעאן על חבל דק
  מטלמורפוזיס על האמן והתערוכה
  פרופ' מורדכי עומר, לזכרו
  שמואל כץ, בין מֵצַרים מבית הזכוכית לארץ מובטחת
  לחם תערוכת אמני כפר ורדים
  זמן התארגנות-חלון התרעננות
  מעגלים, דליה מאירי
  ארץ ארץ נופים ואנשים מארץ ישראל של פעם
  מטלמורפוסיס סרט ושירים בתערוכה
  בהשראת חנוך לוין-תערוכת הדפסים
  מיקי צדיק קורמת עור
  מיקי צדיק קורמת עור עבודות רישום, צילום ואוביקטים
  מיקי צדיק על עבודתה
  מיקי צדיק ציונים ביוגרפיים
  על התערוכה עדי גרינפלד אוצרת
  שרה שילה על התערוכה
  מווצגים בתערוכה
  שמואל כץ הלך לעולמו
מיקי צדיק קורמת עור
שרה שילה על התערוכה

מיקי צדיק – קורמת עור

מיקי צדיק מגדלת בין אצבעותיה קרומים בדומה לברווזים.

האם זוהי משאלה או כורח מציאות, מדובר בברירה או בגזרת גורל?

אין זה עור מגן, כמו זה העוטף את גופנו, הבא לגונן על בשר וכלי-דם מפאת פגיעותם. 

הקרומים המחברים את האצבעות הנפרדות למשטח בעל יכולות חדשות, מאפשרים לכף-היד - אשר בהעדר הקרומים אולי היה צריך לכנות אותה מזלג היד - למצות את האפשרות הגלומה בשמה.

אבל זוהי לא רק כף, האיבר החדש יוכל להדוף מים, כדי להביא להתקדמות, בדומה לסנפירים.

בעבודות אחרות הופכים הקרומים למניפות ההודפות אויר.

גם המניפות ממוקמות במקומות פתוחים, כביכול ריקים, באזורים שבאופן רגיל איננו מתמקדים בהם.

התערוכה, אם כך, מזמינה את הצופה לבדוק את אלמנט הבחירה: מה מושך את עינינו, את מחשבותינו, ולְמה נשים-לב. האם אל האלמנטים או אל המרווחים ביניהם? ועוד, האם נבחר למשוך בחבל המשתלשל מן המריונטה כדי להפעיל את המניפה שבין רגליה הנפשקות של הדמות? עם מה אנחנו משתפים פעולה במקרה כזה? האם נדמיין את גופנו מצמיח קרומים, והיכן?

אבל התערוכה גם מרחיקה אל מחלקת האביזרים. כאן ניתן לנו לבחור במחרוזות. המחרוזת התלויה על מתקן אולי גם היא סוג של קרום, או לחליפין אביזר מאיים. ומתקני המחרוזת מסייעים בקישוט העור. הנשים האלה עונדות, רק כאילו, את המחרוזת. והרי היא נשארת תלויה, ואינה כרוכה על צווארן. אין כאן חבל תליה אבל גם לא תוספת לבוש נעימה ומנחמת כגון צעיף או שאל. האביזר נותר אבי-זר, אבי כל הזרות. הוא אינו הופך לחלק מהגוף, אינו צומח באופן אורגני – רחוק מכך.

גם המחרוזת הנעה בין שתי נערות בעלות עור שקוף, אינה תכשיט של אף אחת מהן. המחרוזת מפנה את מבטנו לעבר מה שקורה בין שתיהן. מעמדה חדש: היא אינה בשר מבשרן, היא אפילו לא מתחזה לעור, ובכל זאת, יש לה תפקיד ומשמעות. אם קרומי הידיים או המניפה שבין הרגליים ובחלל הפה מצויים בתחום של בין אדם לעצמו, הרי שהמחרוזת הזאת הינה הקרום הקושר אישה לרעותה: רגיש ומועד להיקרע, ועם זאת גמיש ומאפשר תנועה.

כאדם הנע בתוך התערוכה, אני חשה, שבמימד של הגוף היא קורמת עור, ובמגע העמוק עם תכני הרגש והנפש, היא עושה דבר מאחד אחר. ואולי ניתן לשחק קצת באותיות ובמילים ולומר, שבמובן מסוים, היא רוקמת אור.      

שרה שילה