מיקי צדיק – קורמת עור

מיקי צדיק מגדלת בין אצבעותיה קרומים בדומה לברווזים.

האם זוהי משאלה או כורח מציאות, מדובר בברירה או בגזרת גורל?

אין זה עור מגן, כמו זה העוטף את גופנו, הבא לגונן על בשר וכלי-דם מפאת פגיעותם. 

הקרומים המחברים את האצבעות הנפרדות למשטח בעל יכולות חדשות, מאפשרים לכף-היד - אשר בהעדר הקרומים אולי היה צריך לכנות אותה מזלג היד - למצות את האפשרות הגלומה בשמה.

אבל זוהי לא רק כף, האיבר החדש יוכל להדוף מים, כדי להביא להתקדמות, בדומה לסנפירים.

בעבודות אחרות הופכים הקרומים למניפות ההודפות אויר.

גם המניפות ממוקמות במקומות פתוחים, כביכול ריקים, באזורים שבאופן רגיל איננו מתמקדים בהם.

התערוכה, אם כך, מזמינה את הצופה לבדוק את אלמנט הבחירה: מה מושך את עינינו, את מחשבותינו, ול?מה נשים-לב. האם אל האלמנטים או אל המרווחים ביניהם? ועוד, האם נבחר למשוך בחבל המשתלשל מן המריונטה כדי להפעיל את המניפה שבין רגליה הנפשקות של הדמות? עם מה אנחנו משתפים פעולה במקרה כזה? האם נדמיין את גופנו מצמיח קרומים, והיכן?

אבל התערוכה גם מרחיקה אל מחלקת האביזרים. כאן ניתן לנו לבחור במחרוזות. המחרוזת התלויה על מתקן אולי גם היא סוג של קרום, או לחליפין אביזר מאיים. ומתקני המחרוזת מסייעים בקישוט העור. הנשים האלה עונדות, רק כאילו, את המחרוזת. והרי היא נשארת תלויה, ואינה כרוכה על צווארן. אין כאן חבל תליה אבל גם לא תוספת לבוש נעימה ומנחמת כגון צעיף או שאל. האביזר נותר אבי-זר, אבי כל הזרות. הוא אינו הופך לחלק מהגוף, אינו צומח באופן אורגני – רחוק מכך.

גם המחרוזת הנעה בין שתי נערות בעלות עור שקוף, אינה תכשיט של אף אחת מהן. המחרוזת מפנה את מבטנו לעבר מה שקורה בין שתיהן. מעמדה חדש: היא אינה בשר מבשרן, היא אפילו לא מתחזה לעור, ובכל זאת, יש לה תפקיד ומשמעות. אם קרומי הידיים או המניפה שבין הרגליים ובחלל הפה מצויים בתחום של בין אדם לעצמו, הרי שהמחרוזת הזאת הינה הקרום הקושר אישה לרעותה: רגיש ומועד להיקרע, ועם זאת גמיש ומאפשר תנועה.

כאדם הנע בתוך התערוכה, אני חשה, שבמימד של הגוף היא קורמת עור, ובמגע העמוק עם תכני הרגש והנפש, היא עושה דבר מאחד אחר. ואולי ניתן לשחק קצת באותיות ובמילים ולומר, שבמובן מסוים, היא רוקמת אור.      

שרה שילה