שער?ך? הארוך, נערה
שפע מרשים של דמויות נשים ביצירתו של אפרים משה ליליין מתחלק לשתי קבוצות: בקבוצה האחת נשים מאופקות ורציניות סבר, אצילות מבע, מרוחקות, מופנמות ומנוכרות-משהו, שקטות בפשטותן, מנומסות, צנועות ומהוגנות, דוממות בישיבתן או בעמידתן, כאילו שימשו לאמן מודל בסטודיו. דומות הן לדיוקן המופיע על בול דואר בדו-ממדיות שטוחה: על פי רוב הן שקועות בכבדות בלוח כמרוקעות היטב אל תוכו, ואין בהן תנועה ואף לא זכר תנועה. בקבוצה השנייה נשים נעות, מתפרצות, רוקדות, בעלות אנרגיה ויצר, רגליהן וידיהן כמו לכודות להרף עין בתוך התנועה: הן עולות וחורגות מתוך הרקע בדינמיות של ארבעה ממדים, כפרפר במעופו – טרם נצוד או זה אך נצוד, נתפס לשעה קטנה רק בעין האמן, וקיבועו אל הלוח הוא משל ודמיון בלבד. גם בהופעתן כדיוקן ראש או כטורסו הן מצטיינות בחיוניות, ביצריות ובאניגמטיות אקזוטית. סימנן המובהק של הנשים המאופקות הוא שערן האסוף. כך הכפריות הפשוטות או הסבתות הכמושות, שעקבות הזמן נחרצו היטב בפניהן ושביסן הוא אביזר זקנה המציין דתיות והעדר ארוס; דומה שראשן הקריח ושערן נעלם, ויש שהוא מסומן בפס דק החורג על המצח ממעטפת המטפחת וספק אם המשכו קיים: המטפחת מייצגת את השיער הארוך שהיה ואיננו עוד. לנשים אלה אין עוד תביעה על היופי הצפון בשיער. עימן ולצדן נשים חבושות כובע או גלויות ראש, שניכר כי שערן ארוך וסמיך עדיין אך הוא אסוף אל ראשן ומהודק פנימה באופן המנוגד לטבעו, באופן המסגיר את אחת ממלאכות האשה: מלאכת היופי והעידון, הסובלימציה של היצר והתשוקה. אלה כאלה נשים ממושמעות-שיער. אלה כאלה נשים ששערן נענה לסדר חברתי עתיק ורב-עוצמה: שיער באשה ערווה. אשת האמן, אפילו בשבתה במיטתה, אסופת שיער כדבעי. היא אותה אשה אצילת מראה, כפי שהעידו עליה, "אשת חיל", ככינויה בפי האמן. המיטה – שביצירות של אמנים אחרים שימשה מצע לדמות אשה נחשקת ורבת חשק, כאודליסק וכמאיה העירומה – אף היא ויקטוריאנית, מהוגנת ומאופקת, רחוקה מהבודוארים של נשות השעשועים פזורות השיער: זו מיטה שכמעט הפכה לשולחן כתיבה וקריאה. פלג גופה התחתון של האשה במיטתה – החמוקים והירכיים שאצל האודליסק מפתים בקרינת עורם החשוף –מכוסה לחלוטין, ללא רמז לקווי מיתאר של גוף ממשי. האשה לבושה כנזירה. והשיער – נאסף והודק אל ראשה, כולל אותה קווצת שיער המתעגלת סביב האוזן. לעומת הנשים המאופקות, סימנן המובהק של הנשים המוחצנות הוא שערן הארוך והשופע, המפוזר ומתנפנף לכל עבר, המקיף את גזרתן וניגר כקרן שפע סביב גופן ואף הרחק מעבר לו, תוך סימון נוכחות פיזית מורחבת ומתפשטת, נזילה ודינמית, פראית ופרועה, חסרת גבולות ובלתי מרוסנת. גם כשהאשה מרותקת וצלובה (חירות), יצריות שערה מאיימת להתנתק מהמסמרים המקבעים אותה אל הלוח ולשאת אותה בכנפיה משם והלאה. לכמה מן הנשים הללו קווצות שיער ארוכות, הקלועות בצמות או מאוגדות במחלפות, ואלה נותרות מחוץ לכל צעיף או תכשיט ראש. לא מקרה הוא שהנשים ארוכות השיער הן לעתים קרובות גם עירומות או עירומות למחצה, ושהרקע למופען הוא איזה "חוץ" חסר מאפיינים דומסטיים, או חדר המציע פורקן לתשוקה, שאף הוא בלתי דומסטי. לקבוצה זו שייכות גם הנשים התנ"כיות והמזרחיות, שלראשן עטרת או צעיף, טורבן או כאפייה, ועם זאת שערן מובלט. הוא חומק מתחת לכיסוי הראש ומסתמן בבירור למרות הניסיון לכסותו. כיסוי השיער שלהן מהווה מטונימיה מועצמת לשערן המוסתר למחצה, ואין בו כדי להע?ם או להכניע את גודש השיער המתפרץ. כך משרטט ליליין את נראטיב המיניות הנשית: את הולדתה בתמימות, את הבשלתה בתשוקה, את הדחקתה בכוח, ולבסוף – את קמילתה. כך מופיעה בת האמן כתינוקת בת חודשים אחדים בשערה הפלומתי האפרוחי, וכעבור שנים ספורות בתלתלים מתארכים ובשיער שאינו נכנע לגמרי לסיכות הראש ולכובע הילדותי, וכבר מסתמנת בה תחילת חייה כנערה ארוכת שיער. אחריה מופיעות הנערות והנשים הפראיות והאסרטיביות, ארוכות ומשוחררות שיער, ששערן הפזור נמשך אל כיסוי מערומיהן – והרי הוא-עצמו בחזקת עירום מוחלט. עימן נמנית אף חוה בתקופת טרום-התרבות, שהיא טרם הכיסוי והסובלימציה, שערה שופע ומלוא כל הארץ הודו. ואז מופיעה אשת האמן ואחיותיה, נשות החיל ומלאכי הבית, הדוקות שיער ואדוקות צניעות, לבושות מכף רגל ועד ראש בחדריהן המסוגננים. ולבסוף נאספת העלילה אל מטפחת הראש של הזקנה הקירחת, בעלת המראה המבהיל והנבהל מקרבת המוות. בסיפור בן ארבעת המהלכים האלה זורחת ושוקעת הפנטזיה של השיער הארוך. פרופ' חנה נוה דקאן הפקולטה לאמנויות |
ראשי 
