מאיר פיצ'חדזה - דיוקן עצמי עם מזוודות 1996

שמן על נייר מודבק על בד, 50 X 58 ס"מ

נולד גרוזיה 1955 , עלה ישראל 1973 , חי ויוצר בתל-אביב

                                       מאיר פיצ'חדזה , רוויטל גרין

מאיר פיצ'חדזה (Meir Pichhadze) ממקם עצמו בנוף פתוח וקודר, נוף שלא לקוח מגרוזיה, ארץ הולדתו, ולא מהנוף המקומי, אלא, זהו נוף פנימי. הרקע המושחר מושג במריחת המצע ביסוד כהה, ורק אז מתחיל פיצ'חדזה להאיר את הבד החשוך: "לעבוד על בד לבן נראה לי כאילו אנחנו מלכלכים את הבד ומשחירים את האור"[1]. המלחמה של פיצ'חדזה בחושך, אקזיסטנציאליסטית, במובן שאין אמנות בחברה מפוייסת. כפי שמסביר אלבר קאמי  (Camus) "בכל מרד מצוייה התביעה המטאפיסית לאחדות, חוסר האפשרות להשיגה ויצורו של עולם תחליף. מנקודת ראות זו המרד הוא יוצרו של עולם. זו גם הגדרת האמנות"[2]. מתוך הרקע הכהה בוקע באופק אור, ספק זריחה ספק שקיעה; וישנן שלוש נקודות אור נוספות שאינן מגיעות ממקור טבעי: ראש האמן והחפצים אותם נושא בכל אחת מידיו.
דיוקן עצמי זה הוא מתוך סדרה שצויירה על פי תצלומים מבויימים בהם מופיע האמן נושא ספרים ומזוודות. בעבודה זו, הקומפוזיציה א-סימטרית מאחר וכל יד בגובה שונה. הדגשי האור על הדמות החשוכה מבליטים את המסע המנטלי לצד המסע הפיסי שהיא עוברת: הראש המואר מרמז על מסע פנימי שחווה האמן במקביל למסע חיצוני, בו חצה גבולות פיסיים; המזוודה היא אטריבוט במרחבו הפיסי של הנוסע והמהגר ומבחינה צורנית, המזוודה שמחזיק פיצ'חדזה ביד ימין ממשיכה את הקו הורטיקלי של השרוול ומקבילה לרגליו, המזוודה שמחזיק ביד שמאל היא הד לקו האופק; ולבסוף, הספרים, ממוקמים במרכז הקומפוזיציה,  מוחזקים קרוב מאד פיסית לגופו, בקרבת ליבו של האמן, דגש נוסף ניתן לספרים דרך הצבע. המקום האמיתי של היהודי, כותב אדמונד ז'אבס, "הוא הספר... המחשבה היהודית היא מחשבה נודדת... אי יכולת ליצור מקום, ליצור את המקום שלך"[3]. גישה זו פוטרת את פיצ'חדזה מלבחור בין זהותו המקורית לזו החדשה.